בפני בקשה לחישוב פסילה. ביום 13.04.08 נשפט המבקש בהעדר התייצבות בבית המשפט, בידי כב' הש' (בדימוס) שלמה איזקסון בגין עבירה של נהיגת רכב לגביו נמסרה הודעת איסור שימוש ונדון בגזר הדין כאמור בין היתר ל- 150 ימי פסילה בפועל.
המבקש לא הפקיד רישיונו בתיק זה, וחתם על תצהיר בדבר פקיעת תוקף רישיונו, אשר הוגש במזכירות ביהמ"ש בתיק זה רק ביום 28.01.14 יחד עם הגשת הבקשה, שכותרתה הייתה "בקשה לקביעת מועד הפקדת רישיון".
המבקש באמצעות בא כוחו עוה"ד המכובד, עותר כי הפסילה על פי גזר הדין כאמור, תחושב למעשה מיום מתן גזר הדין וטעמו בכך שהמבקש לטענתו לא היה בארץ במועד בו נשפט שכן שהה באותה תקופה בלימודים בירדן. עוד טוען ב"כ המבקש כי רישיונו של המבקש פקע ביום 15.03.2008 ולא חודש כך שבמועד גזר הדין לא היה רישיונו בתוקף, ומכאן לטענתו שלא היה בידו רישיון להפקיד ולכן לשיטתו יש לחשב את הפסילה מיום גזר הדין.
המבקש צרף לבקשתו תצהיר התומך בטענותיו, וכן צרף אישור משרד הרישוי לגבי מצב רישיונו כפי שמופיע במחשב משרד הרישוי. על פי תדפיס משרד הרישוי, רישיונו של המבקש פקע ביום 15.03.08 ולא חודש מאז. עוד על פי תדפיס משרד הרישוי מצאתי כי רישיונו של המבקש נפסל בנוסף על ידי בית המשפט לתעבורה בנצרת (ביום 30.06.08) וכן על ידי משרד הרישוי במסגרת שיטת הניקוד (ביום 02.09.13
למעשה טוען ב"כ המבקש כי דינו כמי שאין לו רישיון נהיגה כלל ביום שנשפט, ולפיכך עונש הפסילה שלו צריך להתחיל להימנות מיום בו ניתן גזר הדין, גם אם לא נכח בבימ"ש במועד זה.
סעיף 42 לפקודת התעבורה קובע כדלקמן:
"(א) פסילה שהטיל בית משפט מקבל או מהחזיק רישיון נהיגה לפי פקודה זו תחל ביום מתן גזר הדין, אם לא הורה בית המשפט הוראה אחרת.
(ג) בחישוב תקופת הפסילה לא יבואו במניין:
(1) התקופה שחלפה עד מסירת הרישיון לרשות שנקבעה על כך בתקנות ובדרך שנקבעה.
(2) תקופה שבה נשא בעל הרישיון עונש מאסר על העבירה
שבגללה נפסל כאמור".
תקנה 556 ל תקנות התעבורה משלימה את סעיף 42(ג) לפקודה, ומפרטת מהי החובה החלה על נאשם שרישיונו נפסל. התקנה קובעת, כי על נאשם כזה להמציא " את רישיון הנהיגה שלו לאותו בית המשפט שהורה על פסילתו מיד לאחר שהודע לו על הפסילה".
כבר נפסק לא אחת, כי יש ליצור הבחנה בין התוקף הנורמטיבי של הפסילה, לבין חישוב תקופת הפסילה ותחילת מועד מניינה של הפסילה, כפי שנקצבה על ידי בית המשפט. הפסילה נכנסת לתוקף מיד ואילו חישוב תקופת הפסילה מתחיל רק מיום בו הופקד רישיון הנהיגה בתיק בית המשפט בו ניתן גזר הדין ( רע"פ 9237/99 רונן מאיר נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו])
הרציונאל שביסוד הדברים, טעם רב בצידו, קרי: אי יצירת תלות בין איסור הנהיגה מכוח צו הפסילה לבין חישובה. לא מתקבל על הדעת שנאשם שנפסל יקבע מתי תחל פסילתו, ברצותו יפקיד את הרישיון ורק אז תחל הפסילה, וברצותו יאריך לעצמו את המועד בה מתחילה תקופת פסילתו.
עם זאת, קבע המחוקק בסעיף 42(ג) לפקודת התעבורה (ברשימה סגורה), שני אירועים אשר בהתקיימם, לא תבוא התקופה שבה התקיימו, במניין ימי הפסילה. מדובר בשני אירועים: האחד, מצב בו טרם נמסר רישיון הנהיגה לרשות הפוסלת. השני, מצב בו הנהג מרצה עונש מאסר בפועל.
באשר לסייג הראשון, כל עוד לא מסר הנהג את הרישיון והוא מחזיק בו, קיים חשש שהוא עושה בו שימוש חרף צו הפסילה. לכן, הסנקציה הקבועה בחוק היא הותרת מלוא תקופת הפסילה בעינה, חרף חלוף הזמן, ואי ריצוייה, עד אשר הנאשם יפקיד את רשיונו בידי הרשות הפוסלת. באשר לסייג השני, מקום בו הנאשם מרצה עונש מאסר בפועל, הפסילה אינה באה לכדי ריצוי, שכן הנאשם ממילא אינו נוהג, ומכאן מצוות המחוקק לפיה תקופת הפסילה לא תימנה בתקופת המאסר.
בית המשפט העליון בשלל פסקי דין עמד על הצורך שבהקפדה על הוראות הדין, וההלכה המחייבת, השרירה והקיימת, נותרה הלכת ניסים ביטון - רע"פ 4446/04 ניסים ביטון ואח' נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] מיום 6.10.05.
בית המשפט העליון דן בשאלה כיצד נוהגים במי שנפסל רישיונו ע"י בית המשפט כאשר תוקף רישיונו פקע. בפרשת ניסים ביטון לעיל נדונו שלושה מקרים של נהגים שתוקף רישיונם פקע זמן ניכר לפני ביצוע העבירות עליהן הם נקראו ליתן את הדין.
בית המשפט, בהרכב תלתא, דחה את הערעורים וקבע, מפי כב' השופט א. לוי: